החלטה בתיק רע"פ 2041/11

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט אליקים) מיום 26.1.11 בע"פ 25509-09-10, בגדרו התקבל ערעור המשיבה ונדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט שר) בצ"א 2618/07 מיום 2.8.10. הפרשה עניינה צו הפסקה שיפוטי בקשר לשימוש בנכס (מרכולית).

רקע והליכים

ב.        המקרה שלפנינו נדון במסגרת הליכים שונים, בשלוש דרגות השיפוט, מספר רב של פעמים, ועל כן אסביר בקצרה את השתלשלות העניינים. הנכס נשוא הפרשה הוא מרכולית, אשר לפי ההיתר שניתן אמורה היתה לשמש אך למכירת תוצרת חקלאית. המבקש הוא קיבוץ יגור אשר בשטחו נמצאת המרכולית, המשיבים הפורמליים (שמשום מה נותרים משיבים פורמליים ואינם, למשל, מבקשים בהליך) הם האחראים על ניהול המרכולית, והמשיבה היא הועדה המחוזית לתכנון ובניה.

ג.        ראשיתה של הפרשה במישור המשפטי בצו הפסקה שיפוטי וצו זמני למניעת פעולות, שהוצאו נגד המבקש מכוח סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ביום 2.5.07, במעמד המשיבה בלבד בבית משפט השלום בחיפה. זאת, בגין שימוש בנכס תוך סטיה מהיתר או תכנית, עבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה. השאלה שבמחלוקת היתה מה ניתן למכור במרכולית, שנועדה להיות מרכז לתוצרת חקלאית. לאחר שהגישו המבקש והמשיבים הפורמליים בקשה לביטול הצוים, ביום 9.7.07 קיבל בית משפט השלום בחיפה (השופט שר) את הבקשה וביטל את הצוים, בציינו כי פרשנות המושג "תוצרת חקלאית" אינה ברורה, והיא תיעשה במסגרת הליך נפרד שיחל, אם וכאשר, לאחר הגשת כתב אישום נגד המבקש והמשיבות הפורמליות.

ד.        על החלטה זו עירערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה, וביום 13.11.07 קיבל בית המשפט (השופט שפירא), בפסק דין מפורט ומנומק, את הערעור באופן חלקי, במובן זה שנעתר לבקשת המשיבה להורות על צו הפסקה שיפוטי מכוח סעיף 239, שעניינו הימנעות מפעולה שאינה שיווק תוצרת חקלאית של יגור, ואולם, הוא דחה את הבקשה לצו זמני למניעת פעולות (לעניין סגירת המקום) מכוח סעיף 246. בפסק דינו ציין השופט שפירא כי סירוב לבקשה להוצאת צו ההפסקה השיפוטי מאיין את תוכנו, ומשדר מסר כי עדיף שלא לעשות שימוש בכלי זה, ולא כך הדבר. עוד הוסיף, כי התעסקות דווקנית בפירוש המושג "תוצרת חקלאית" היא התעסקות בטפל ולא בעיקר, שכן ברור כי ההיתר שניתן במקור לא ניתן לשם הקמת מרכז הקניות שהוקם בפועל, אלא לשם מרכז להפצת תוצרת חקלאית בלבד.

ה.        לבסוף נקבע, כי יעוכב ביצוע ההחלטה עד ליום 15.2.08, וכי אם המשיבה לא תגיש כתב אישום עד יום 3.2.08- יפקעו הצוים. להשלמת התמונה יצוין, כי כתב אישום הוגש ביום 21.2.08.

ו.        על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה על- ידי בית משפט זה ביום 3.4.08 (בהרכב הנשיאה, השופט ג'ובראן וכותב שורות אלה). עם זאת, עיכב בית המשפט את ביצוע הצו עד ליום 1.7.08, כך שבתקופה זו תצומצם המכירה במרכולית לתוצרת חקלאית בלבד (לאו דוקא של יגור)  וכך יתיתר הצורך בצו.

כל ההליכים הללו קדמו להליכים נשואי בקשה זו, אליהם נבוא עתה.

ז.        ביום 2.8.10 התקבלה בבית משפט השלום באופן חלקי בקשת המבקש (וסטופ-מרקט) לעיון מחדש בהחלטה להוצאת צו ההפסקה השיפוטי, כך שבקשתו לביטול הצו נדחתה אולם ביצועו עוכב למשך שישה חודשים. הבקשה באה בעקבות הליך נוסף בבית המשפט המחוזי, שמסמכיו לא צורפו. בהחלטתו ציין בית משפט השלום, כי מחד גיסא ראיות חדשות שבפניו, שבחלקן עלו מן ההליך הפלילי נגד המבקש והנאשמים האחרים, מעידות שבבסיס ההיתר שניתן להקמת המרכולית מתחילה עמדה גם מטרה מסחרית, ועל כן הקמתה לאו דווקא חרגה מההיתר שניתן. ואולם מאידך גיסא, כפי שציין בית המשפט, הוגשו לו ראיות אחרות המעידות על הרצון לשמור על היעוד החקלאי של הקרקע. בית המשפט קבע כי העובדות יתבררו איפוא לאשורן בהליך הפלילי שטרם תם.

ח.        שני הצדדים עירערו לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום. המבקש עירער על ההחלטה שלא לבטל את צו ההפסקה השיפוטי, ואילו המשיבה עירערה על ההחלטה לעכב את ביצוע הצו. ביום 26.1.11, כשבוע לפני שנסתיים עיכוב הביצוע עליו החליט בית משפט השלום, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה וקבע בפסק דינו, כי לא היה מקום לעכב את ביצוע הצו מעיקרא. בית המשפט נימק קביעתו בכך שסעיף 239 לחוק התכנון והבניה אינו מתנה את קיומו של הצו בהליך הפלילי העיקרי המתנהל נגד הנאשם לאחר הגשת כתב אישום. נוסף על כך, נטען, ההחלטה לעכב את ביצוע הצו אינה תואמת את מטרות החקיקה, אשר שמה לה למטרה להילחם באופן יעיל וזריז בבניה בלתי חוקית. על כן, משהוכחו ראיות ברמה הנדרשת להוצאת הצו, ובמקרה דנן כך הדבר, אין לעכב את ביצוע הצו בשל קיומו של ההליך הנוסף. יש לציין, כי חרף קביעתו זו, איפשר בית המשפט למבקשים להיערך ליישומו של הצו, וקבע כי הצו ייכנס לתוקף כ-21 ימים ממועד מסירתו של פסק הדין, כלומר, בפועל האריך בית המשפט המחוזי את עיכוב הביצוע שנתן בית משפט השלום בכשבועיים נוספים. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית.

ט.        יצוין כי ההליכים כוללים גם את נושא הליכי התכנון, קרי שאלת הפסקתם של דיוני התכנון לפי סעיף 239(ב), ולא אדרש לנושא זה כאן, שכן על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נושא זה מצוי בבית משפט השלום.

הבקשה

י.        ביום 13.3.11, יום טרם סיומו של המועד שקבע בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשה זו ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהסתפק בראיות חלשות כדי לקבוע שהצו הוצא כדין, ומנגד התעלם מראיות מבוססות שהוצגו על-ידי המבקשים בבית משפט השלום. עוד מוסיף המבקש, כי קביעת בית המשפט לפיה ניתן היה להסתפק בראיות קלושות לשם מתן צו הפסקה שיפוטי, יש בה כדי ליצור הלכה חדשה הפוגעת בזכויות משיבים רבים בהליכי תכנון ובניה, ועל כן יש צורך בקבלת רשות הערעור. כן טוען המבקש, כי הועדה המחוזית ידעה על כוונתו לפתוח מרכול כשלוש שנים עובר להגשת הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, ועל כן יש לקבל את הבקשה לרשות ערעור, על מנת לתקן את עיוות הדין שנגרם לו. עוד נטען, כי הליכי התכנון מתקדמים.

דיון והחלטה

יא.      אין בידי להיעתר לבקשה. לאמיתה אין היא מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלות חשיבות הנזקקת לשם דיון בגלגול שלישי (ר"ע  103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 924/08איל גוטליב נ' מדינת ישראל (30.3.08)). אינני סבור כמבקש, כי יש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כדי ליצור הלכה חדשה, שכן קביעת בית המשפט המחוזי אך מסתמכת על החוק ועל ההלכה הקיימת. כך קבע השופט ג'ובראן בעניין דומה:

ואכן הלכה היא כי יש לראות בהליך של צו הפסקה שיפוטי, הליך ביניים אשר מטרתו הינה "להקפיא את הבניה בעודה באיבה כשנעשית חריגה מההיתר או מהתכנית עד אשר יתברר הענין לגופו בתיק העיקרי שענינו כתב אישום על בניה שלא בהתאם להיתר או לתכנית" (ראו ע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 673, 682-683). מכאן, שבבסיס הסעיף עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית. מאחר שמטרתו של צו ההפסקה השיפוטי הינה הקפאת המצב הקיים, נקבע בתקנה 3 לתקנות, כי צו הפסקה שיפוטי יכול שיינתן על פי המבקש בלבד ורמת ההוכחה הנדרשת הינה קלושה למדי ודי בכך ש"יש למצהיר יסוד סביר להניח שמבוצעת במקום עבודה". (רע"פ 47/07 תימור מור נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים (14.6.07)).

הדברים מדברים בעדם במישור המשפטי, וכל המוסיף גורע.

יב.       מכאן עולה, כפי שכתב בית המשפט המחוזי, כי הכרעתו של השופט שפירא מיום 13.11.07 היתה מבוססת על תשתית ראייתית מספקת. בית משפט השלום בנידון דידן לא יכול היה בנסיבות לשנות מהכרעות בית המשפט המחוזי ובית משפט זה בהליכי 2008-2007 שתוארו מעלה; התשתית הראייתית שעמדה בפני השופט שפירא בעינה, והתוספות הראיתיות בחלקן יכלו להיות מובאות בשעתו ובחלקן הן פרי ההליך הפלילי שטרם נסתיים ושלסיומו יש לחתור, אך לעת הזאת אין מקום להתערבות שיפוטית. גם בית משפט זה- כבית המשפט המחוזי בענייננו, ומקל וחומר- אינו יכול, וגם אינו צריך בנסיבות, להידרש למסכת ראייתית שמעבר לתשתית הבסיסית שבפניו ולצלול לתוכה, שעה שחלקה מצוי בכלל בהליך פלילי נמשך בבית משפט השלום.

יג.       בטרם חתימה, מחובתי לשוב ולציין, כי תופעת הבניה הבלתי חוקית עמה מנסות הרשויות השונות להתמודד, בין היתר, על-ידי הוצאת צוים מסוגו של הצו בענייננו, הפכה זה מכבר מכת מדינה, ולשם המאבק בתופעה זו יש צורך בהליכים יעילים. רבות נאמר בבית משפט זה על החשיבות במאבק בתופעה זו-  כך אמר למשל השופט (כתארו אז) מ' חשין: